שליטה. חינוך. שגשוג.

קידום הפתרון האולטימטיבי לרצועת עזה
ביום שאחרי המלחמה.

נגן וידאו

הקדמה

תוכנית ההתנתקות שהוציאה ממשלת ישראל לפועל בשנת 2005 כללה שני רבדים: התנתקות פיסית והתנתקות מנטלית מרצועת עזה. הרובד הבולט – ההתנתקות הקרקעית והוצאת מתיישבים וכוחות צה"ל משטח הרצועה – עורר סערה ונותר שנוי במחלוקת עד היום; אולם הרובד הסמוי – ההתנתקות המנטלית והסרת האחריות של ישראל מעתיד הרצועה – התקבל אצל מרבית הישראלים באפן חיובי, וזאת על אף העובדה שב-18 שנים שחלפו מאז ההתנתקות שבה והוכיחה הרצועה כי מבחינתה – היא לא התנתקה מאיתנו.

המצב שלא עבר שינוי

המצב ברצועת עזה הינו בכי רע הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תברואתית. המציאות שבה 2 מיליון אנשים חיים בתא שטח של פחות מ-400 קמ"ר בצפיפות אוכלוסין הולכת וגדלה הינו מצב בלי נסבל.
השלטון המדיני – ארגון הטרור חמאס – מקדיש את עיקר מאמציו ותקציבו למאבק בישראל, וגוזר על תושבי הרצועה מלחמה מתמשכת ומצור בן 16 שנה.

כמעט מחצית מתושבי הרצועה הם מתחת לגיל 20 ואינם מכירים מציאות אחרת מלבד זו הקיימת כיום.

הדור הצעיר אינו רואה עתיד אופטימי ברצועה, ועקב תעמולה אינטנסיבית של חמאס, הוא נגרר להאמין כי המאבק בישראל הוא הברירה היחידה. מהלך זה הולך ומקצין, ואת תוצאותיו ההרסניות בעבורנו חווינו על בשרנו בשבעה באוקטובר.

מדינת ישראל התמודדה עד היום עם הבעיות ברצועה באופן טקטי. הדבר בא לידי ביטוי בסבבי הלחימה שפרצו כאשר חמאס 'הגזים' בפעולותיו. לא היו תוכניות ארוכות טווח לעתיד הרצועה,או לשאיפות של ישראל בנוגע אליה.

מתקפת הפתע בשביעי באוקטובר, שכללה מסע טבח קטלני שטרם נראה בישראל, טרפה את הקלפים לחלוטין. כעת, ישנו קונצנזוס במערכת הביטחון ובקרב הציבור הישראלי, כי יש למוטט את שלטון חמאס ולהרוס לחלוטין את יכולותיו הצבאיות. אף כי המהלך חשוב ואף מתבקש בעת הזאת, מתבקשת מאליה השאלה, מה יקרה ביום שאחרי.

אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית לשנות את המציאות ברצועת עזה לטווח הארוך בכל המישורים. אם נחמיץ הזדמנות זו, תימשך מאליה המדיניות ההרסנית ששלטה ברצועה בשני העשורים האחרונים.

אף אם בטווח הקצר הרצועה לא תהווה איום, ברור, כי בטווח הארוך הרכיבים שיצרו את הבעיה לא ישתנו. לפיכך, אי אפשר לצפות לשינוי של ממש במציאות, ויש להניח שהאתגרים עמם התמודדנו עד עתה ישובו כגלגל חוזר.

דוקטרינת ההלם

לפני כ-15 שנה פרסמה ד"ר נעמי קליין את ספרה המפורסם, 'דוקטרינת ההלם', כביקורת על התנהלות מדינות המערב לנוכח משברים בעולם השני והשלישי. ביקורת זאת איננה רלוונטית לענייננו, אך הקו המנחה של הספר בהחלט כן: אירועי 'הלם' בקרב אוכלוסיות נרחבות מהוות כר פורה ונוח לגורמים מן החוץ להתערב ולשנות את המציאות החברתית והכלכלית, כחומר ביד היוצר. 'הלם' זה יכול להיות אסון סביבתי, מוות המוני, או קריסת מציאות וממשל; מלחמת 'חרבות ברזל', המתחוללת ברצועת עזה מזה כחודש, עשויה להוות את ה'הלם' הנדרש לאוכלוסיית הרצועה כדי להוביל לשינוי תודעתי.

מה עשוי לקרות אחרי הפלת שלטון חמאס?

כרגע, ישנם מספר אפשרויות המסתובבות בחדרי הדיונים ובשיח הציבורי ובחדרי הדיונים. אולם כריבוי האפשרויות, כך ריבוי הקשיים הפוטנציאליים.

להלן פירוט האפשרויות והפגמים בכל אחת מן האפשרויות:

נסיגה מחודשת מהרצועה מבלי לנסות ליצור מסגרת שלטונית חדשה וביצור חדש ומוצלח יותר של גבולות הרצועה.

בוואקום השלטוני שיווצר ברצועה עלול לעלות לשלטון גורם קיצוני אף יותר (כגון הגא"פ) וכלל הדבר לא יהווה שינוי אסטרטגי בגישה הישראלית - אלא המשכה (חזקה אמנם) של המגמה הטקטית שליוותה אותנו עד כה ('כיסוח הדשא').

כיבוש צבאי של הרצועה בדומה לשטחי C ביו"ש. תיתכן גם בניית התנחלויות.

יוזכר, כי זו המציאות ששררה ברצועה עד ההתנתקות - כאשר אז היא נתפסה כבלתי נסבלת בעליל. כיבוש כזה עשוי להיות יקר ומאתגר בכסף ובחיי-אדם.

כינון הרשות הפלסטינית מחדש ברצועה, בדומה לשטחי A ביו"ש.

זו המציאות ששררה ברצועה בין השנים 2005-2007, אשר לא הצליחה להחזיק מעמד. צריך להכיר בכך שאין לרשות הפלסטינית (אשר עתידה גם כן לוט בערפל) תמיכה רבה בקרב האוכלוסייה המקומית.

פינוי האוכלוסייה העזתית לסיני וסיפוח הרצועה. זוהי ההמלצה שהופקה בנייר מדיניות שפרסם לאחרונה משרד המודיעין.

מלבד ההתנגדות המצרית למהלך, מהלך זה ייתפס באופן וודאי בעולם כטיהור אתני של ממש ועלול לעורר במדינות ערב תחושה של 'נכבה שנייה'.

'שלטון חוץ' לעזה - יצירת מסגרת שלטונית בינלאומית (בחסות האו"ם או מדינה ערבית אחרת).

רעיון זמני אך לא בר קיימא לאורך זמן; בנוסף, אין כרגע ארגון או מדינה המעוניינים לקחת חסות על הרצועה ותושביה.

כינון מסגרת שלטונית עצמאית מקומית בעזה, שאינה מחוברת או נובעת מהרשות הפלסטינית.

במציאות הקיימת רעיון זה הינו על פניו כפרקטי ביותר, אך דורש יצירת שינוי משמעותי בשני הרבדים: ברובד התודעתי וברובד הכלכלי. אם הרצועה תישאר ענייה ולתושביה לא יישאר מה להפסיד, ואם המאבק בישראל יוותר בראש מעייני העזתים, השלטון החדש לא יהיה שונה מזה הקיים היום.

מה אנחנו מציעים?

לפני הכל, תכירו את תכנית מרשל...

תכנית מרשל

שינויים אלו, של התודעה ושל הכלכלה, ינבעו זה מתוך זה ויזינו זה את זה. השאיפה הסופית היא ליצור ברצועת עזה מצב כלכלי טוב ויציב דיו כדי שיווצר 'דטאנט' – דו קיום בסיסי, כאשר האוכלוסייה העזתית מבינה שלא משתלם לה לנסות לחזור למצב הרצועה בזמן שליטת חמאס.

עזה אמנם קטנה וחסרת משאבים טבעיים (למעט, אולי, גז ימי פוטנציאלי), אך לאוכלוסייתה יש פוטנציאל כלכלי בסיסי שאינו מתקרב למימוש במצב הנוכחי, ובצירוף השקעות ענק חיצוניות (ארה"ב, קטאר וכע"ה), יתאפשר חזון כלכלי אוטופי לרצועה, שישתלם הן למדינת ישראל והן לתושבי הרצועה.

את ההשראה לשינוי כפול זה, תודעתי וכלכלי, צריכה ישראל לקחת ממדיניות בעלות הברית כלפי גרמניה ויפן לאחר ההפסד במלחמת העולם השנייה ב-1945…

אחרי המלחמה היו השתיים מוכות וחבולות, עם מיליוני אזרחים הרוגים, כלכלה מרוסקת ואוכלוסייה במשבר. לאורך ההיסטוריה, שמחו לרוב מדינות לראות במפלת אויביהן, ולא מיהרו לעזור להם להשתקם, במטרה לנצל את הניצחון לזמן ממושך יותר. אך לא כן נהגה ארה"ב לאחר המלחמה. היא החליטה להשקיע את מיטב כספה בשיקום ממושך של אירופה הכבושה ויפן ההרוסה – וזאת בעיקר משיקולים כלכליים וגיאו-אסטרטגיים (לקראת המלחמה הקרה).

מול גרמניה בא הדבר לידי ביטוי בשתי תוכניות. 'תוכנית מרשל' הכלכלית, ו'תוכנית הדה-נאציפקציה' החברתית. במסגרת תוכנית מרשל (הקרויה ע"ש ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקאי), השקיעה ארה"ב מאות מיליוני דולרים בשיקום כלכלת גרמניה ובבניית עריה החרבות. במקביל, במסגרת הדה-נאציפקציה, טיהרו ארה"ב ובנות בריתה את השירות הציבורי מנאצים בולטים (כאשר המנהיגים הפוליטיים הועמדו למשפט ונידונו לשנים ארוכות בכלא ואף להוצאה להורג). נאצים 'זוטרים' נאלצו לעבור קורסים ושיעורים בסיסיים בערכי הדמוקרטיה והורשו לשוב לתפקידם רק לאחר שאובחנו כלא- מזוהים עם המפלגה הנאצית. ואכן, התוכניות נשאו פרי ובשנים שלאחר מכן התחולל 'הנס הכלכלי' של גרמניה, בה צמחה הכלכלה בקצב של עשרות אחוזים בשנה. ב-1949 נוסדה גרמניה המערבית כדמוקרטיה מתפקדת, אשר הפכה ברבות השנים לליברלית יותר, וכיום מהווה חלק אינטגרלי ממדינות המערב.

ביפן השליטה ארה"ב שליטה צבאית בת 6 שנים. העניין התודעתי ביפן היה פשוט יותר לאחר שארה"ב השכילה להפריד בין הקיסר, הבירוקרטיה והצבא. בשנים שלפני מלחמת העולם הקיסרים היו חלשים ונתונים להשפעת הצבא, שנציגיו הגבירו בשל כך את השפעותיהם על כל מערכות המדינה והשליטו בה מילטריזם בלתי מתפשר. האמריקאים השאירו את הקיסר בתפקידו, תוך הבנת משמעותו המסורתית והסמלית הרבה בעיני העם היפני, השאירה את רוב הדרג המדיני במקומו ונטרלה כמעט לחלוטין את הצבא (תוך שהתחייבה לקחת על עצמה את רוב הנטל הביטחוני של יפן, במידה רבה עד היום). יחד עם הגברת המודעות הדמוקרטית במדינה באמצעות מערכת החינוך, הצליחה ארה"ב ליצור שינוי תרבותי וחברתי משמעותי ביפן, שהפכה מאחת המדינות המיליטריסטיות ביותר למדינה ממוקדת כלכלה. בשנת 2000 הייתה ארה"ב הכלכלה הגדולה ביותר בעולם. במקום השני הייתה יפן ובמקום השלישי גרמניה, שתיהן בעלות ברית איתנות של ארה"ב.

מארה"ב ניתן ללמוד גם לקח הפוך: לאחר כיבושה של עיראק בשנת 2003 במסגרת מלחמת המפרץ השנייה והדחתו של סדאם חוסיין (מנהיג מפלגת הבעת'), ניסתה ארה"ב ליצור שינוי חברתי וכלכלי בעיראק ולהפוך אותה לדמוקרטיה עם כלכלה ליברלית משגשגת. כדי ליצור שינוי חברתי ביצעה ארה"ב דה-בעת'פיקציה, פיטרה עשרות אלפי עובדי מדינה ושירות ציבורי, ופירקה את הצבא העיראקי (אשר היה אחד הגדולים בעולם דאז). מהלכים אלו הובילו לאבטלה של מאות אלפי גברים, אשר התקשו למצוא עבודה חדשה במסגרת השינויים הכלכליים שביצעה אז ארה"ב בעיראק (עליהן ניתן לקרוא עוד בספר שהוזכר לעיל, 'דוקטרינת ההלם'. ככלל, מדובר היה במדיניות חזקה של הפרטה ומיקור חוץ בינלאומי, אשר גרמו לאבטלה רבה בטווח הקצר וככלל נכשלו בטווח הארוך). הדבר הוביל לחוסר יציבות במדינה העיראקית החדשה. רבים מהצעירים נמשכו לטרור ולהתנגדות, הכלכלה לא הצליחה להתייצב ונוצר 'מעגל קסמים' של חוסר יציבות. עד שנת 2011 נסוגה ארה"ב מהמדינה העיראקית החדשה והכושלת, דבר שהביא למלחמת אזרחים קטלנית, לעליית דאע"ש ולנפילתו, ולבסוף למצב הנוכחי – עיראק כבת חסות של איראן השכנה.

מדינת ישראל צריכה להביא לרצועת עזה 'תוכנית מרשל' משלה לשיקום ההרס הרב שתמיט המלחמה על עזה, ובמקביל להנהיג מדיניות של 'דה-חמאסיזציה' – ולנטרל את השפעת החמאס על האוכלוסייה.

היום שאחרי

אנו סבורים כי על מדינת ישראל להילחם בארגון החמאס עד השמדתו. לאחר חיסולו, עליה לבצע כמה שלבים:

שיקום

שיקום רצועת עזה מחדש לאחר ההרס שייגרם בעקבות המלחמה;

תשתית כלכלית

גיוס השקעות ענק ממדינות המערב והמפרץ והקמת תשתיות כלכליות גדולות. בתחילה – קיום פיילוט בצפון הרצועה המציע משרות לאזרחים הרוצים לחיות תחת השלטון הישראלי החדש, ואט אט הרחבת הפיילוט לאזורים נוספים;

שינוי תודעה

גיוס מדינות המפרץ לקמפיין שינוי תודעת האזרחים ברצועה, תוך שימת דגש על עתיד אוטופי בו הרצועה הופכת לכלכלה בריאה ומשגשגת, תוך הוצאת הדור הצעיר לשוק העבודה במסגרת הפיילוטים הקיימים;

מחיית החמאס

סילוק של לוחמי חמאס אשר יוותרו בחיים לאחר המלחמה וקיום משפטי ראווה;

הסברה

רתימת מדינות המערב לקמפיין שינוי התודעה כלפי חמאס, שינוי התדמית הרווחת של הארגון כמוסד צדקה ודת בעיני חלק מאזרחי הרצועה והעולם;

טיפול כירורגי במינהלת החמאס

הדרג המינהלי של חמאס דורש טיפול מדוקדק ובחינה אינדיווידואלית - מחלקם יהיה חשוב להיפטר ואת חלקם יהיה קריטי להשאיר;

חינוך

שליטה חזקה במערכת החינוך העזתית, מניעת הסתה נגד ישראל, תמיכה ועידוד במסגרת השלטונית החדשה ובחזון הכלכלי עבור הרצועה;

תוצאות התכנית הצפויות הינן:

אנו טוענים כי על מנת לשנות את עתידה של רצועת עזה עלינו לשנות את תודעת האזרחים ברצועה.

מיטוט שלטון חמאס ללא הצבת חזון חלופי יצמיח שלטון דומה חלופי.

אנו מאמינים כי תהליך תודעתי לצד תהליך כלכלי יכולים לבנות עתיד שישתלם למדינת ישראל, ולהשאיר לדור הבא מציאות אחרת.

היו שותפים עמנו בקידום הפרויקט!

בתרומה כספית

להרחבת פעילות החינוך וההסברה
(נא לציין עבור פרויקט "היום שאחרי") ←

דיון

נשמח לשמוע את דעתכם. כתבו לנו! ←